מקור המילה חופה במשמעותה המילולית-מכסה. חיפוי מלשון כיסוי. במסורת היהודית, הגבר מקדש את האישה בשלוש דרכים: בכסף (טבעת), שטר (כתובה) ובביאה (יחסי אישות לאחר החתונה). 

טקס 'החופה' עצמו, מתקיים בין ארבעה עמודים, כשבד מתוח בניהם ומחפה ומכסה את העומדים תחתיו, ובראש ובראשונה את החתן והכלה והמשפחה הקרובה, הורים וסבים וסבתות.
הטקס הזה שמביא בברית הנישואין את בני הזוג, הוא קדום ומופיע במקורות רבים כבר מתקופת המקרא: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים י"ט, ו'). 

בעבר הרחוק יותר, בתקופת המשנה והתלמוד לפני כאלפיים שנה, הטקס עצמו היה מחולק לשני חלקים: אירוסין וקידושין, אולם לאחר מכן בימי הביניים, אוחדו הטקסים וחוברו יחדיו, כשהם כולם מתבצעים תחת יריעת החופה-הן האירוסין והן הקידושין.

כיום, מעבר לערך הטקסי של המעמד, מדובר למעשה בטקס הרשמי שמוציא את הכלה מרשות אביה ומעביר אותה רשמית לרשות בעלה. בעלות זו היא הדדית. כשם שבקידושין נאסרת האישה לכל העולם מלבד בעלה, כך גם הבעל מחויב כלפי אשתו בלבד לכל דבר ועניין, ואסור על כל הנשים האחרות. 

בתקופות שונות לפני 'חרם דרבנו גרשום', יכול היה הגבר היהודי לשאת יותר מאישה אחת, אולם לאחר החרם שהטיל רבנו גרשום מאור הגולה, הותר לגבר לשאת אישה אחת בלבד ולחיות איתה כל חייו, אלא א"כ התגרש ממנה כדת וכדין.|

ישנם כמה מעדות המזרח שנוהגים לפרוס מעל הזוג הנישא טלית חדשה המשמשת את החתן לאחר מכן לתפילות הבוקר, אולם כיום נוהגים הרוב לעמוד תחת חופה מבד, הן באמצעות ארבעה מוטות שמחוברים לקצוות היריעה והן באמצעות חופה מקושטת שעומדת באמצעות עמודים הנטועים בקרקע ללא מגע יד אדם. 

בעדות אשכנז ובחסידויות השונות, לפני החתונה אין הגבר מתעטף בטלית אלא רק מתעטר בתפילין. רק לאחר החתונה מתעטף הגבר בטלית בתפילת שחרית בכל יום ויום, אולם בני עדות המזרח נהגו להרגיל את הנערים כבר מגיל בר המצווה במצווה זו של התעטפות בטלית. 

הטלית החדשה איתה מתעטף החתן תחת החופה, נחשבת כבגד לכל דבר ועניין ומחייבת אותו בברכת "שהחיינו", ומכוונת למעשה לפטור אותו בברכה זו גם את הסטטוס החדש בו הוא נמצא-חתן. 

כמו כן, בכמה מקהילות החסידים, נהגו לפרוס ולהעמיד את החופה דווקא תחת כיפת השמים ולא בתוך מסנה המחופה בתקרה, כסמל לכך שהאיחוד בין בני הזוג יביא להעמדת בית בישראל שבו יפרו וירבו ככוכבי השמים הפזורים מעל לחופה.​