טקס ברית זבד הבת, או ברית בת, הוא טקס יהודי הנערך לציון הולדתן של תינוקות ולקבלן את פניהן לקהילה היהודית. מכיוון שהיהדות נטועה עמוק במסורת, טקס ברית זבד הבת הוא טקס משמעותי ביותר, שמתקיים עד היום ברחבי העולם. הטקס מבוצע בדרך כלל ביום השמיני לאחר לידתה של התינוקת ושורשיו מתקופות קדומות שבהן נשים יהודיות היו מתאספות יחד כדי לקבל את פני הילד בקהילה שלהן. הטקס מבוצע על ידי מוהל, המומחה לטקס ברית המילה ומתבצע כדי לסמל את כניסת הילד לברית העם היהודי. הטקס כולל ברכות מסורתיות בשם Shehecheyanu כדי להביע תודה על שהגיע לרגע משמח זה, ובת קול היא ברכה שנאמרה כדי לקבל את פני הילד לקהילה היהודית. בעקבות הברכה מתקיים מתן שם לילד המהווה חלק נכבד מהטקס ומשמש כדרך לבסס את זהותו היהודית של הילד. טקס מתן השם כולל מתן שמו של הילד, המשקף לרוב את אופיו של הילד ומלווה באיחולים לעתידו של הילד. השם שנבחר לילד נחשב כבעל השפעה משמעותית על עתידו ולכן הוא נבחר בקפידה רבה. טקס זבד הבת מלווה פעמים רבות בארוחה חגיגית, המפגישה משפחה וחברים לחגוג את בואו של הילד החדש. הארוחה היא אירוע משמח, שבמהלכו נאמרים הלל ותפילות להבעת תודה ותקווה לעתידו של הילד. בשנים האחרונות חלה התעניינות מחודשת בטקס בריתה של זבד הבת, שכן פמיניסטיות יהודיות ביקשו להשיב את התפקיד המשמעותי של נשים יהודיות במסורת היהודית. זוהי דרך לחגוג את הקשר החשוב בין נשים יהודיות לאמונתן ולחגוג את הגעתו של חבר חדש לקהילה. בסך הכול, טקס ברית זבד הבת הוא סמל רב עוצמה למחויבותה המתמשכת של הקהילה היהודית למסורת ולחיבור לדורות שקדמו. הוא מספק דרך לחגוג חיים חדשים, לקבל את פני הילדים לקהילה ולבסס את זהותם היהודית.

הבד שאיתו מכסה החתן את פני הכלה לפני הובלתה אל תחת החופה, מכונה בשם 'הינומה'. ההינומה מכסה את עיני הכלה, מה שלכאורה מונע ממנה מלראות מעבר לבד. מכאן השם הינומה, 'היא נמה'. כשם שאדם הנם את שנתו עיניו עצומות והוא איננו מבחין בדבר, כך הכלה המכוסה בהינומה איננה מבחינה בזרים שסביבה מלבד בעלה לעתיד שיכסה את עיניה בבד ההינומה לפני טקס הנישואין. הבד יכול להיות שקוף או אטום, ולרוב הוא יהיה מבד בצבע לבן, צבע שמלת הכלה. ההינומה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, בסיפור המפגש בין יצחק לאשתו המיועדת, רבקה. "ותיקח הצעיף ותתכס" (בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ה). במשנה מבטא הסעיף המכונה הינומה צניעות, ומעיד על בתוליה של הכלה בליל חופתה. הסברים רבים קשורים במנהג זה. יש שאומרים כי הפנים האחרונות בהם תביט הכלה לפני החופה יהיו פני הגבר, בעלה המיועד שיישא אותה בעוד מספר דקות, כמו גם הפנים הראשונות בהם תבחין, לאחר תום הטקס כשתסיר מעליה את ההינומה לצדו. ישנם דעות הרואים בהסכמתה של האישה לחבישת ההינומה, הסכמה לנישואין, והתחייבות לא להביט בגבר אחר מלבד בעלה. ברוב העדות והטעמים למנהג, מבטאת ההינומה את הצניעות בה התברכה הכלה.. בחסידויות הגדולות, נהוג להשאיל הינומות שנתפרו 'מבד מיוחס', ממפת שולחן או מבגד לבן של רבנית צדקנית משושלת האדמו"רות אליה משתייכים בני הזוג. בספרי חסידות וקבלה מובא, כי הרגעים שלפני כיסוי ההינומה על ידי החתן הם רגעי רצון בשמים, וההורים משני הצדדים נוהגים לברך את החתן והכלה בברכה המסורתית המופיעה במגילת רות בפרק ד': "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הכלה בעת הזאת תבקש בליבה צאצאים כשרים, פרנסה טובה ובית יציב.