שבירת הכוס
לאחר ההתרגשות מטקס ענידת הטבעת, יש שיטענו כי שבירת הכוס מסמלת את רגע השיא בחופה. לא לחינם הצלמים עומדים 'בהיכון' לקראת ניפוץ הכוס. מה שבטוח ששבירת הכוס מסמלת למעשה את סיום טקס החופה.
שבירת הכוס באה לאחר ענידת הטבעת ולאחר הקראת הכתובה ואמירת כל שבע הברכות שציינו לעיל. הכוס שנשברת ע"י החתן ברגל ימין כמובן, מסמלת את העלאת זיכרון חורבן ירושלים דווקא בעיצומה של שמחת הנישואין גדולה.
בשבירה זו אנו בעצם מעידים עלינו כי שמחתנו כיהודים החיים בגלות למעלה מאלפיים שנה לאחר חורבן הבית השני, איננה מושלמת ללא בניין ירושלים והמקדש שחרבו.
לפני שבירת הכוס יתבקש החתן להגיד מילה במילה את הפסוק מספר התהלים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ולאחר מכן לשבור את הכוס ברגלו ימין.
יש שנוהגים לעטוף ולשבור בתום החופה את הכוס ששימשה את הרב המקדש לשבע ברכות הקידושין, ויש כאלה שמכינים כוס נפרדת לכך מבעוד מועד.
לאחר שבירת הכוס בהצלחה על ידי החתן, מסתיים למעשה הטקס והקהל מכריז: "מזל טוב, מזל טוב".
טקס ברית זבד הבת, או ברית בת, הוא טקס יהודי הנערך לציון הולדתן של תינוקות ולקבלן את פניהן לקהילה היהודית. מכיוון שהיהדות נטועה עמוק במסורת, טקס ברית זבד הבת הוא טקס משמעותי ביותר, שמתקיים עד היום ברחבי העולם. הטקס מבוצע בדרך כלל ביום השמיני לאחר לידתה של התינוקת ושורשיו מתקופות קדומות שבהן נשים יהודיות היו מתאספות יחד כדי לקבל את פני הילד בקהילה שלהן. הטקס מבוצע על ידי מוהל, המומחה לטקס ברית המילה ומתבצע כדי לסמל את כניסת הילד לברית העם היהודי. הטקס כולל ברכות מסורתיות בשם Shehecheyanu כדי להביע תודה על שהגיע לרגע משמח זה, ובת קול היא ברכה שנאמרה כדי לקבל את פני הילד לקהילה היהודית. בעקבות הברכה מתקיים מתן שם לילד המהווה חלק נכבד מהטקס ומשמש כדרך לבסס את זהותו היהודית של הילד. טקס מתן השם כולל מתן שמו של הילד, המשקף לרוב את אופיו של הילד ומלווה באיחולים לעתידו של הילד. השם שנבחר לילד נחשב כבעל השפעה משמעותית על עתידו ולכן הוא נבחר בקפידה רבה. טקס זבד הבת מלווה פעמים רבות בארוחה חגיגית, המפגישה משפחה וחברים לחגוג את בואו של הילד החדש. הארוחה היא אירוע משמח, שבמהלכו נאמרים הלל ותפילות להבעת תודה ותקווה לעתידו של הילד. בשנים האחרונות חלה התעניינות מחודשת בטקס בריתה של זבד הבת, שכן פמיניסטיות יהודיות ביקשו להשיב את התפקיד המשמעותי של נשים יהודיות במסורת היהודית. זוהי דרך לחגוג את הקשר החשוב בין נשים יהודיות לאמונתן ולחגוג את הגעתו של חבר חדש לקהילה. בסך הכול, טקס ברית זבד הבת הוא סמל רב עוצמה למחויבותה המתמשכת של הקהילה היהודית למסורת ולחיבור לדורות שקדמו. הוא מספק דרך לחגוג חיים חדשים, לקבל את פני הילדים לקהילה ולבסס את זהותם היהודית.
שושבין הוא למעשה ערב נאמן לכל טקס החופה והקידושין, שמעבר לטקסיות הדתית שבו, קיים בו כמובן בראש ובראשונה אלמנט חוקי של שטר חוב בעל משמעות כספית מובהקת. מכאן, נולדה הראיה באנשים המלווים את החתן ואת הכלה לחופה-'שושבינים'. בעבר, שם התואר הזה חייב יותר את המלווים, כשמשמעותו היתה, פריסת חסות והתחייבות על התנאים והסכומים המופיעים בכתובה בחתימת ידי החתן, כשהקרבה החברית או המשפחתית משמשים למעשה כערובה לביטחון הנישואים בין בני הזוג. למעשה, כיום נהוג שההורים משני הצדדים הם המלווים של בני הזוג לטקס המשמעותי בחייהם-החופה. (אם חלילה אחד מבני הזוג יתום או בן להורים גרושים, נהוג להוביל את הזוג זוג אחר קרוב ונשוי שמקובל עליהם. עדיפות ראשונה תינתן לאח גדול וכדו'). אולם, גם לאחר הליווי הראשוני לחופה, ישנם זוגות שמעדיפים כי חבריהם יעמדו בסמיכות אליהם בטקס, או לחלופין יאחזו בארבעת עמודי החופה במהלך כל הטקס. אין לכך כיום משמעות חוקית, אלא בעיקר גינוני כבוד והוקרה לחברים של בני הזוג. בכמה מעדות ישראל נוהגים ללוות את החתן והכלה לחופה עם נרות דולקים שאוחזים ההורים, כשהם מסתובבים יחד עם הכלה מסביב לחתן שבע פעמים בטרם יתחיל הטקס עצמו. מדובר בטקס מיסטי קדום מתקופת תלמידי האר"י ז"ל, ומקורו בספר הזוהר ובספרי קבלה קדומים. הסיבובים נועדו 'לעבות' את הקשר והכוחות החיוניים והחיוביים הקיימים ושולטים בעולם, ובכך להביא 'תוקף' חדש ויציב לזוגיות הנכרתת במעמד הנשגב.
הבד שאיתו מכסה החתן את פני הכלה לפני הובלתה אל תחת החופה, מכונה בשם 'הינומה'. ההינומה מכסה את עיני הכלה, מה שלכאורה מונע ממנה מלראות מעבר לבד. מכאן השם הינומה, 'היא נמה'. כשם שאדם הנם את שנתו עיניו עצומות והוא איננו מבחין בדבר, כך הכלה המכוסה בהינומה איננה מבחינה בזרים שסביבה מלבד בעלה לעתיד שיכסה את עיניה בבד ההינומה לפני טקס הנישואין. הבד יכול להיות שקוף או אטום, ולרוב הוא יהיה מבד בצבע לבן, צבע שמלת הכלה. ההינומה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, בסיפור המפגש בין יצחק לאשתו המיועדת, רבקה. "ותיקח הצעיף ותתכס" (בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ה). במשנה מבטא הסעיף המכונה הינומה צניעות, ומעיד על בתוליה של הכלה בליל חופתה. הסברים רבים קשורים במנהג זה. יש שאומרים כי הפנים האחרונות בהם תביט הכלה לפני החופה יהיו פני הגבר, בעלה המיועד שיישא אותה בעוד מספר דקות, כמו גם הפנים הראשונות בהם תבחין, לאחר תום הטקס כשתסיר מעליה את ההינומה לצדו. ישנם דעות הרואים בהסכמתה של האישה לחבישת ההינומה, הסכמה לנישואין, והתחייבות לא להביט בגבר אחר מלבד בעלה. ברוב העדות והטעמים למנהג, מבטאת ההינומה את הצניעות בה התברכה הכלה.. בחסידויות הגדולות, נהוג להשאיל הינומות שנתפרו 'מבד מיוחס', ממפת שולחן או מבגד לבן של רבנית צדקנית משושלת האדמו"רות אליה משתייכים בני הזוג. בספרי חסידות וקבלה מובא, כי הרגעים שלפני כיסוי ההינומה על ידי החתן הם רגעי רצון בשמים, וההורים משני הצדדים נוהגים לברך את החתן והכלה בברכה המסורתית המופיעה במגילת רות בפרק ד': "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הכלה בעת הזאת תבקש בליבה צאצאים כשרים, פרנסה טובה ובית יציב.