הבד שאיתו מכסה החתן את פני הכלה לפני הובלתה אל תחת החופה, מכונה בשם 'הינומה'. ההינומה מכסה את עיני הכלה, מה שלכאורה מונע ממנה מלראות מעבר לבד. מכאן השם הינומה, 'היא נמה'. כשם שאדם הנם את שנתו עיניו עצומות והוא איננו מבחין בדבר, כך הכלה המכוסה בהינומה איננה מבחינה בזרים שסביבה מלבד בעלה לעתיד שיכסה את עיניה בבד ההינומה לפני טקס הנישואין. הבד יכול להיות שקוף או אטום, ולרוב הוא יהיה מבד בצבע לבן, צבע שמלת הכלה. ההינומה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, בסיפור המפגש בין יצחק לאשתו המיועדת, רבקה. "ותיקח הצעיף ותתכס" (בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ה). במשנה מבטא הסעיף המכונה הינומה צניעות, ומעיד על בתוליה של הכלה בליל חופתה. הסברים רבים קשורים במנהג זה. יש שאומרים כי הפנים האחרונות בהם תביט הכלה לפני החופה יהיו פני הגבר, בעלה המיועד שיישא אותה בעוד מספר דקות, כמו גם הפנים הראשונות בהם תבחין, לאחר תום הטקס כשתסיר מעליה את ההינומה לצדו. ישנם דעות הרואים בהסכמתה של האישה לחבישת ההינומה, הסכמה לנישואין, והתחייבות לא להביט בגבר אחר מלבד בעלה. ברוב העדות והטעמים למנהג, מבטאת ההינומה את הצניעות בה התברכה הכלה.. בחסידויות הגדולות, נהוג להשאיל הינומות שנתפרו 'מבד מיוחס', ממפת שולחן או מבגד לבן של רבנית צדקנית משושלת האדמו"רות אליה משתייכים בני הזוג. בספרי חסידות וקבלה מובא, כי הרגעים שלפני כיסוי ההינומה על ידי החתן הם רגעי רצון בשמים, וההורים משני הצדדים נוהגים לברך את החתן והכלה בברכה המסורתית המופיעה במגילת רות בפרק ד': "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הכלה בעת הזאת תבקש בליבה צאצאים כשרים, פרנסה טובה ובית יציב.