טבעת נישואין
הטבעת, היא החפץ באמצעותה נעשה 'הקניין' בין הגבר לאישה בחופה. אף חתונה לא מושלמת ללא הטבעת, או למעשה לא מתחילה ללא הימצאותה של הטבעת בקרבת מקום. בטרם ייגשו לטקס החופה יתבקש החתן להציג את הטבעת ולהצהיר על כך שהיא נקנתה מכספו הפרטי ושהיא רכושו, שכן אין אדם יכול לקדש באמצעות חפץ שהוא אינו בעליו החוקיים.
הטבעת אותה עונד החתן לכלה על האצבע, כחפץ הגשמי שמבצע את פעולת הקידושין בין בני הזוג, מהווה סימבול רוחני גם בצורתו העגולה שמסמלת עולם שלם ועגול מכל הפינות. פעולה זו של ענידת הטבעת לעיני שני עדים, מחברת אותם יחדיו ואוסרת אותם לשאר העולם.
לפי ההלכה, פעולת "קניין" בין הגבר לאישה יכולה להתבצע בשלוש דרכים כפי שהסברנו למעלה: כסף (טבעת), שטר (כתובה) וביאה (יחסי אישות לאחר החתונה).
כיום למעשה נוהגים את כל שלושת השלבים לפני הסדר שלמעלה, כשכל אחד מהם מעכב בפעולת הנישואין. ז"א, ללא כתובה או ללא טבעת, לא יחולו הקידושין, שכן קניין אמור להיעשות בכסף או בשווה כסף.
שווייה של הטבעת צריך להיות יותר מפרוטה (כ-10 אג') ואין הגבלה על סכום המקסימום כמובן, רק על המינימום. ישנם חוגים מסוימים שנוהגים לקדש את האישה בטבעת זהב פשוטה וחלקה לחלוטין, נטולת עיטורים וחריטות הן מפנים והן מבחוץ.
כפי שציינו, לטבעת החתונה, מעבר לערך הכספי גם ערך סימבולי, שכן הוא מהווה למעשה חפץ המסמל עיגול שנוצר מקו מתוח שכופף לכדי צורתו החדשה. הטבעת מסמלת את המחזוריות והזרימה של החיים בקו מעגלי, ואת הצורך "בהתכופפות" האחד למען השני בכדי להגיע למסגרת מושלמת כטבעת.
הטבעת מונחת על ידי החתן על האצבע המורה של הכלה, כשעדים לענידה זו עדי הקידושין החתומים על הכתובה. לאחר מכן יכולה הכלה להעביר את הטבעת לכל אצבע אחרת בכף ידה. בתום הענידה ולאחר שהחתן אמר את המילים המפורסמות:
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", יכריז הרב שתי פעמים בקול רם: "מקודשת, מקודשת".


